ואם הייתי חי בשואה?
השיר "סיפור שלא נגמר" עונה את התשובה, באופן חשוף וגלוי ובשמות היוצרים עצמם, עד שאפשר ממש להרגיש שאנחנו מצמידים אוזן לקירות האולפן.

"בחדר של איה אסור לנגן שלא ישמעו אצל השכן.. לי אומר שיש בו אמונה בלעדיה אין לו כוונה".

היוצרים מסבירים: "אנחנו חיים בין הדור שהיה וחווה את השואה על בשרו, לבין הדור שישמע על זה רק דרך עדויות מוקלטות, סרטים או שירים. אז נכון, אי אפשר לענות איך היינו מתנהגים אם היינו בשואה, אבל אפשר לפחות לשאול. בשיר הזה, שאלנו את עצמנו איך היינו מתמודדים עם דבר נורא שכזה. התשובות שלנו הן סוג של 'זיכרון בסלון' מולחן. 

המטרה שלנו היא לחבר את הדור הצעיר – שלא יכירו שורדי שואה, אבל לפעמים התחושה שאנחנו יוצרים בעצמנו, גם היא סוג של זיכרון שנוצר יש מאין. כי בסוף כולנו חיים בין ההיסטוריה שחוזרת, לבין הרגש שמעולם לא עזב. זהו סיפור שלא נגמר"